Blog

Achiad Harel /

הגיעה העת להתבגר, גם כשמדובר בהסדרי חוב ל”טייקונים”

   

debt-1500774_960_720

בימים האחרונים, עם היוודע פרטי מתווה הסדר החוב שסוכם בין איש העסקים אליעזר פישמן לבין המנהל המיוחד של נכסיו מטעם בית המשפט, עו”ד יוסי בנקל, שוטף את הארץ נחשול של ביקורת קשה על עקרונות ההסדר. זאת בעיקר משום שהציבור הרחב – בגיבוי חלק מנבחריו שאינם מפספסים הזדמנות לעשיית הון פוליטי מהיר – תופס את עצמו כמי שצפוי לספוג “תספורת” של כשני מיליארד ש”ח, בעוד שמשפחת פישמן “תורמת” מכספה לטובת ההסדר בין 140 ל-400 מיליון ש”ח לכל היותר.

כמובן שניתן להצדיק את הבסיס לאותה ביקורת הציבורית. קשה להתווכח עם חוסר הסובלנות של הציבור כלפי אנשי עסקים שיוצאים להרפתקאות פיננסיות, ושלאחר מכן מגישים לציבור את החשבון של אותן הרפתקאות. לא רק שראוי שאנשי עסקים ייקחו אחריות מלאה על כשלונותיהם, אלא שניתן לצפות שאנשי עסקים המגייסים כסף מן הציבור יתייחסו אליו באותה מידה של אחריות כאילו היה זה כספם הפרטי. יחד עם זאת, דומה שכאשר מדובר בהסדרי חוב של אותם אנשי עסקים שנהוג לכנותם “טייקונים”, הביקורת הציבורית חורגת מן המישור הענייני למימדים פופוליסטיים, אשר חוטאים לאינטרס הציבורי. בכלל זה, נושאי הדגל של הביקורת הציבורית נכשלים בכך שאינם מבחינים בין שני שלבים שונים בתכלית הנוגעים לאירוע הקריסה העסקית: השלב בו החליטו המערכת הבנקאית והגופים המוסדיים להעמיד אשראי לאיש העסקים, לעומת שלב גיבוש הסדר החוב לאחר הקריסה. מדובר בשתי נקודות קוטביות על ציר הזמן, שיש להתייחס אליהן בנפרד.

בכל הנוגע לשלב העמדת האשראי, צודק הציבור בכך שהוא מצפה מהמערכת הבנקאית ומן הגופים המוסדיים, שיבחנו את עצם העמדת האשראי, את היקפו ואת הבטחונות הנדרשים להבטחתו בצורה עניינית, שקולה ויסודית. מדו”ח שפרסם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל לפני כשלושה חודשים עולה, שאכן המערכת הבנקאית נשבתה בעבר במידה מסוימת ב”אפקט ההילה”. דהיינו, במקרים מסוימים הבנקים העריכו באופטימיות-יתר את הסיכוי לכך שאנשי עסקים שעמדו בראש קבוצות עסקיות מרכזיות במשק יוכלו לפרוע ללא קושי את האשראי שנטלו. יחד עם זאת – והדברים אינם מתייחסים בהכרח למקרה של קבוצת פישמן – הרי שלמעט מקרים בודדים לא נמצא שהמערכת הבנקאית העמידה אשראי משיקולים זרים או בצורה בלתי זהירה. יתרה מכך: בפרספקטיבה בינלאומית נראה שהפסדי הבנקים בעקבות קריסות עסקיות גדולות אינן חריגות, ואיכות תיקי האשראי במערכת הבנקאית אף טובה מזו של בנקים ברוב המדינות המפותחות בעולם.

באשר לשלב גיבוש הסדר החוב לאחר הקריסה, הרי שעיקרון-העל שאמור להכריע בשלב זה הוא התועלת המירבית המצרפית לנושים. מה שאמור להנחות את הבנקים, את הציבור ואת יתר הנושים בשלב זה הוא לא הרצון להעניש את “הטייקון” על כשלונותיו, ואף לא הרצון לגרום לו לשלם על חטאיו בירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. המטרה היחידה שאליה על כל הגורמים המעורבים לחתור היא מציאת הפתרון שישיב לנושים (ולציבור) את החלק המירבי מכספם. היות שברוב המכריע של הפעמים דווקא הסדר נושים הוא האמצעי שמשיג מטרה זו, להבדיל מהליך של פשיטת רגל, אסור שהכנסת “הטייקון” להליך של פשיטת רגל תהפוך למטרה בפני עצמה. יש למנות בהקשר זה שלושה חסרונות עקרוניים של הליך פשיטת רגל: האחד – הוא יכול לפגוע בערך החברות שבשליטת החייב, ובמקרה כזה התמורה שתגיע לנושים תהא פחותה. החסרון השני הינו שאמנם בהליך של פשיטת רגל ניתן להתחקות אחר חלק גדול מנכסי החייב ולממשם, אך יש נכסים שלא ניתן להגיע אליהם. כך, למשל, הדין מחריג נכסים שהעביר החייב לבני משפחתו בעבר הרחוק. החסרון השלישי הוא שבתרחיש של פשיטת רגל משפחת החייב ככל הנראה לא תתגייס ותתרום מנכסיה לטובת הנושים.

לכן, הלך הרוח הציבורי הדוחק בבנקים להתעקש על הכנסת “טייקון” שנכשל להליך של פשיטת רגל, אינו מבוסס על טעמים רציונליים והוא חוטא לאינטרס הציבורי. יש לזכור, כי מצוקה פיננסית – אפילו בקנה מידה גדול כמו זה של קבוצת פישמן – הינה חלק בלתי נפרד מן המציאות העסקית. כמו כן ראוי לזכור, כי נטילת סיכון עסקי – כל עוד הוא מחושב – הינה תנאי הכרחי למשק מתפתח ודינמי, שממנו נהנה, כמובן, הציבור. לדעתנו, איפוא, הגיעה העת להתבגרות ציבורית בכל הנוגע להסדרי חוב. ראוי שגם בשלב זה שבו הרוחות סוערות, נזכור שמדובר בבעיית אשראי הדורשת פתרון מעשי ויעיל, ולא “ענישה” של מי שנכשל. כל זאת, כמובן, תוך הפקת לקחים מתמדת של כלל השחקנים בשוק האשראי, על מנת לנסות ולצמצם ככל שניתן את ההשלכות של אותם כשלונות אשראי בלתי נמנעים.

עורך דין אחיעד הראל הוא שותף במשרד קצנל דימנט.

למאמר באתר גלובס.

Share:

read more in: