כמעט בכל מאמר או טור דעה שקראנו בעיתון על הבורסה לניירות ערך בתל אביב, היה את הקטע שבו דיברו על הרגולציה. מאשימים אותה בדלילות מחזורי המסחר ובצורת הנפקות ראשונות. ואכן, יש שיגידו כי העובדה שבכל שנת 2016 נרשמה רק הנפקה אחת (סליחה, שתיים) בבורסה בתל אביב – והעובדה ראיה לכאורה לנכונות הדברים.
קשה לומר שאין קורטוב של אמת בסיפורים על ‘רגולציה מכבידה’, ‘רגולציה מעיקה’, ‘עודף רגולציה שחונקת את שוק ההון’. קשה כיום למצוא דמויות בשוק ההון אשר יצדדו ברמת ובהיקף הרגולציה הנוכחית, אך הנרטיב הזה, לפיו הרגולציה היא אחראית בלעדית למצב הבורסה, אינו מדויק ואף חוטא לאמת.
כיום כולם יודעים שהאג׳נדה של רשות ניירות ערך כוללת הפחתת הנטל על חברות ציבוריות. אולם, שינויים מבניים, כדרכם, מגיעים לאט ובהדרגה – גם אם כולנו יודעים שזהו הכיוון.
יותר מכך, האמת היא שחברות כיום מוכנות להתמודד עם המעמסה הרגולטורית כדי לפגוש כסף. אנחנו שומעים את זה על בסיס יום-יומי מחברות אשר בוחנות כניסה לבורסה. אז איפה הבעיה? מבחינת החברות האלו הבעיה העיקרית אינה נטל חובות הדיווח, או חובות אחרות אשר חלות על חברות ציבוריות, והמשך השיח על הרגולציה לא יעזור להן להגיע אל היעד שלהן – כסף זמין להשקעה.
לכן, אנו חושבים שהגיע הזמן להתחיל לדון בפתרונות יצירתיים להתביישות שוק ההנפקות, בתקווה שאם מספיק רעיונות יעלו – בסוף משהו יתפוס ויוביל לשינוי המיוחל.
בתמצית, הבעיה העיקרית, והאמתית, המטילה על חברות קושי רב בכניסה לבורסה, היא חוסר עניין מצד המשקיעים המוסדיים ובעקבות זאת, קושי בהגעה לרף המינימום הנדרש להנפקה ראשונה העומד כיום על 16 מיליון ש״ח (בזמן שלא מעט חברות מעוניינות לגייס בהנפקה הראשונה שלהן סכום נמוך יותר).
את הבעיה של רף הכניסה הגבוה, ניתן לפתור בקלות ובאמצעות הורדת הרף. הורדת הרף תאפשר גיוסים קטנים מציבור שאינו כולל משקיעים מוסדיים גדולים, אשר נדרשים לצורך השלמת גיוסים בהיקף גדול.
למי שיטען כי הורדת רף הגיוס תפגע באיכות מעמד החברות בבורסה, נשיב כי בעוד שהחברות הגדולות ממילא יימצאו את דרכן אל השווקים האטרקטיביים בחו״ל, דווקא החברות הקטנות יכולות להחזיר את עניין הציבור לבורסה ולעורר את השוק מתרדמתו. כמו כן, ראוי לזכור שדווקא חברות בשווים נמוכים יחסית עשויות לאפשר למשקיעים תשואה גבוהה יותר על השקעתם.
אמנם לרוב בצד התשואה הגבוהה מונח גם סיכון גבוה יותר, אך הבורסה מעולם לא נרתעה מחברות בעלות פרופיל סיכון גבוה כגון אנרגיה גז ונפט וחברות ביוטכנולוגיה. לדעתנו, האלטרנטיבה צריכה להיות אימוץ החברות הקטנות, תוך כדי יצירת התנאים האופטימליים בהם הן יכולות להיסחר בארץ ולגדול בארץ.
אך גם אם הפתרון הזה יתקבל, והבורסה תאמץ את הגישה של פתיחת דלתותיה לחברות קטנות, עדיין נשארנו עם הבעיה השנייה – מוסדיים שלא מעוניינים להשקיע בחברות קטנות.
ואכן, רק לאחרונה קראנו שסמנכ”ל השקעות באחד מבתי ההשקעות המובילים בישראל אומר “המשק הישראלי לא מספיק בשביל הכסף הגדול שיש לנו”. לדברי אותו בכיר, “אין מה לעשות, כשאתה בא לקנות איזשהו נייר, זה לא מעניין לקנות 10 מיליון שקל, אם אתה צריך לעשות את אותה אופרציה כמו על השקעה של 200 מיליון שקל”.
לשאלה “מה הוא מציע?” השיב: “אין לי פתרונות קסם”. והוסיף ש”רעיונות כמו לקחת חברות טכנולוגיה ולגדל אותן כמו איזושהי חממה – זה לא מעניין ולא רלוונטי, כי זה לא שעכשיו אנחנו נלך ונשקיע בחברה ששווה 50 מיליון שקל”.
אתם מבינים? גם חברות בשווי 50 מיליון שקל לא מעניינות את בתי ההשקעות. ואת שאר הגופים המוסדיים הגדולים.
בדיוק כאן המקום להעז ולשאול, האם יש דרך לתמרץ את המוסדיים לקחת שבריר מכספי הציבור שהם מנהלים, ולהשקיע אותו באקוויטי של חברות צמיחה וחברות טכנולוגיה? בהשקעה נבונה ובמינון ופיזור נכונים, השקעה כזו, למרות שעשויה להיות בפרופיל סיכון גבוה, יכולה גם לאפשר תשואה יפה.
הבורסה היא זירת מסחר שבה הכוח הדומיננטי מצוי בידי המוסדיים. המוסדיים מגלגלים סכומי עתק, ולהם אין כרגע מספיק תמריצים כדי להתעניין בחברות שרוצות לגייס עשרה מיליון שקלים. אך בדרך כלל ניתן לפתור בעיית תמריצים, ולשם כך צריך להתחיל להציף רעיונות.
באותו כנס שבו צוטט אותו בכיר, צוטטה גם ממלאת-מקום מנכ״ל הבורסה, גל לנדאו-יערי, אומרת: ״הייתי רוצה לראות בצד של הכסף המוסדי יותר נכונות להעז ולתרום להתפתחות השוק בתל אביב, יותר נכונות לבוא ולהסתכל על חברות טכנולוגיה וביו-מד שייתכן שקשה לתת להן הערכות שווי, ויותר נכונות לבחון חברות תעשייתיות קטנות״. אנו חותמים על כל הדברים האלו.